נטע זר

לפני כשנה מישהי שהכרתי בעבודה התעקשה להכיר לי מישהו. היא היתה משוכנעת שאני והוא נהיו מושלמים ביחד. הטלתי ספק, אבל חשבתי לעצמי "אני אנסה. מה כבר יכול להשתבש?" כקריאה לגורל להתנקם בי על השאלה.
יצאנו לגרג בקרית חיים. הוא סיפר שהוא בשנה האחרונה ללימודי מוסיקה בתל אביב איפשהו. ההתמחות שלו היא בויולה. למי שלא יודע ויולה מהי, אז זה כמו כינור גדול (בלי השניים הסינים). הויולה היתה נושא השיחה שלנו במהלך כל הערב.
זה הלך והתדרדר. הוא אמר שאין אפשרויות להתפרנס ממוסיקה בארץ, והאופציה שהוא רואה היא לעבור לגרמניה, אבל הוא לא רוצה לגדל שם את הילדים שלו. לרגע היה נדמה שיש לו ילדים, אבל באופן תיאורטי הוא כבר תיכנן את כל העתיד שלו ושל הילדים שלו. אין לי בעיה עם זה, זה פשוט לא ריתק אותי.
בשלב מסוים הוא אמר שהוא מדבר כל כך הרבה ושלא שאל משהו על חיי. והמשיך לספר על הרפתקאותיו עם הויולה. בסוף הפגישה שלו עם עצמו הוא אמר לי שהוא יהיה בחיפה בעוד יומיים. כאילו במטרה שניפגש שוב? זה לא הולך לקרות. הלכתי.
למחרת היה לי דייט עם מישהו אחר (לא ביזבזתי זמן). ישבנו בגראנד קניון. עברו כמה ילדים רעשניים והוא אמר: "ילדים, צריך להרוג את כולם." בעוד שבועיים אנחנו חוגגים שנה ביחד.